חביבים עליי אנשים אלה, הלוקחים ברצינות רבה את נושא האחזקה והגידול של חיות מחמד ביתיות.
כאשר אני שואל אותם מה הניע אותם לרכוש חיית מחמד, רבים מהם עונים כי הם רוצים להתקרב לטבע.
החיים בעיר הסואנת הינם מהירים דחוסים ומלחיצים. האנשים רוצים פיסה של טבע בביתם, בכדי להזכיר להם כי אפשר גם אחרת, וכי אי שם, יש גם חיים אחרים שכדאי ורצוי לחיות אותם.
אני טוען מזה שנים שאין דבר רחוק יותר מן הטבע מאשר כלב למשל.
למעשה, בטבע אין כלבים כלל, יש זאבים, שהם האבות הקדמונים של כלבי הבית.
הכלב, במתכונתו הנוכחית, כל כולו יציר כפיו של האדם.
אין דבר אנושי יותר מכלב.
ביות הכלב והאדם
לא ניתן לתאר את ההתפתחות האבולוציונית האנושית ב100-200 אלף השנים האחרונות ללא ביות הכלב והשימוש באש.
לא אגזים אם אטען כי שתי תכונות אלה, הביות והאש יחד עם ההזדקפות על שתי רגליים, הן ההתחלה של נבדלות המין האנושי מיתר חיות הארץ.
הציוויליזציה האנושית, לטוב ולרע, היגיעה לאן שהגיעה עקב העובדה שצירפנו את הכלבים למשפחה האנושית, ובעקבותיהם את יתר חיות המחמד הביתיות, בייחוד ביות הסוס קידם משמעותית את ההתפתחות האנושית.
במוזיאון לטבע בלונדון יש מצגת מיוחדת בה מעלים על נס את השותפות ההיסטורית בין המין האנושי למין הכלבי ולמין הסוסי.
הכלב הוא שהפך אותנו לבני אדם מודרניים, בלעדיו היינו לא יותר משימפנזים זקופים עד עצם היום הזה.
האדם הינו יצור יוצא דופן בטבע, בין השאר בגלל העובדה שהוא שכלל תהליך הנקרא "ביות" (DOMESTICATION) לפיו מינים שונים של בעלי חיים נלקחים מן הטבע , וגדלים במחיצת האדם, ולתועלתו.
במסגרת תהליך הביות עוברים מיני בעלי חיים אלה שינויים מורפולוגיים והתנהגותיים, אשר בסופו של דבר הופכים אותם לבעלי חיים נוחים יותר לגידול ואחזקה.
ביות בעלי החיים (וגם צמחים) קידם רבות את החקלאות, אפשר השגת מזון מובחר ולאורך זמן, מה שגרם בסופו של דבר להגברת השרידות של המין האנושי ולהבאתו לאן שהוא כיום.
מכיוון ולפי העדויות הפלאונטולוגיות, הביו-מולקולריות וההיסטוריות הכלב הינו בעל החיים הראשון שבוית, מכאן ניתן להסיק כי ללא ביות הכלב, החוליה הראשונה בשרשרת הביות, לא הייתה מתפתחת הציביליזציה האנושית כפי שאנו מכירים אותה כיום.
אגב, מסתבר שרעיון הביות עלה במוחם של בני אנוש רבים במהלך ההיסטוריה האנושית, במוקדים שונים ברחבי העולם, והעתיק שבהם היה כנראה כאן אצלנו בארץ ישראל. כלומר מאד ייתכן שהזאב המזרח תיכוני הוא אביו המיתולוגי של כלב הבית בעולם כולו.
( דוגמה נוספת לכך שמין מסוים של בעלי חיים בוחר להסתופף במחיצת האדם הם המכרסמים, ליתר דיוק העכברים והחולדות, אשר כאסטרטגיה של הישרדות "בחרו" לחיות בכל מקום בתבל בו גרים אנשים, אולם במקרה זה אנו רואים בהם מזיקים PESTS במקום חיות מחמד PETS )
יש הסבורים כיום כי הכלב הוא שביית אותנו. ישנה תיאוריה התנהגותית הגורסת כי לא האדם הוא שבחר לקחת את הזאב מן הטבע ולביית אותו, אלא דווקא הזאבים הקדמונים הם ש"החליטו" להיצמד למין האנושי, בכדי להשיג מזון ומחסה. כך או כך, העובדה היא שקרוב ל200 אלף שנים ששני המינים, האדם והכלב הולכים יד ביד במשעול הנפתל של האבולוציה.
אם נבחן את מרבית גזעי הכלבים הממלאים את עולמנו, נוכל להיווכח עד מהרה כי רובם ככולם לא היו שורדים לו היו מוחזרים בפתאומיות לטבע הפראי.
ממש כפי שאדם שחי כל חייו בלב תל אביב, לא ישרוד לבטח אם ייקלע לפתע למעבה הג'ונגל האפריקני, ללא ציוד או הכשרה בסיסיים החיוניים להישרדות.
את מרבית גזעי הכלבים עיצבנו ממש בדמותנו, או בקרבה אליה. די להעיף מבט בכלב הפקינז בכדי לראות עד כמה פרצופו הוא יותר הומינידי (דמוי אדם) מאשר קנידי (דמוי כלב).
את הכלבים בייתנו לפני מאות אלפי שנים, אילפנו אותם, סירסנו אותם, עיוותנו את דמותם הזאבית, כך שכיום אנו מגדלים בביתנו בעלי חיים דמויי אדם לכל דבר.
מרבית הגזעים הפופולאריים כיום בישראל ובארצות המערב לא משמשים למטרה הראשונית עבורה הם פותחו מזה מאות בשנים.
הפכנו את ה SHEPPERD DOG ל COMPANION DOG .
כמעט כל הכלבים היום הינם למעשה כלבי שעשועים וליווי לבעליהם.
יש לי בביתי שני כלבים, רועה גרמני בשם "קוד", וכלבת קוקר ספניאל בשם "לאטה", ואני מבטיחכם נאמנה כי קוד מעולם לא רעה/ראה כבשים, ואם הוא ייתקל באחת כזו, סביר להניח שהוא יימלט ממנה כל עוד רוחו בו.
גם לאטה לא יצאה מעולם לצייד כמו אבותיה הקוקרים, לכל היותר היא נובחת על גורי חתולים, ואם הם מתקרבים אליה, היא מתכופפת בהכנעה.
גם רבים מלקוחותיי מדווחים דברים דומים על כלביהם, הסטר האירי לא יוצא לצוד, הרטריברים לא לוכדים ברווזים באגם, ואפילו הדנים הענקיים לא משתתפים במלחמות יותר.
לעיתים אני תוהה מהו הקשר העמוק בין האנשים לחיות המחמד שלהם.
בשנים האחרונות אני מרבה לפגוש לקוחות במרפאה המביאים את כלביהם לחיסון, והם מערסלים אותם סמוך לחיקם כתינוקות, או שהכלבים רובצים על שכמם, עם שתי רגליהם הקדמיות כרוכות סביב צוואר הבעלים, ממש כפי שמחזיקים תינוק אחרי ארוחה וטופחים על גבו בכדי שיגהק.
לפני מספר ימים חוויתי שוב מחזה כזה במרפאתי, ואז הבנתי לאשורו את העניין. אנשים אלה רואים בכלביהם ילדים לכל דבר.
אין הכוונה שבעלי החיים מהווים תחליף לילד, אלא הם ילדים ממש.
קיימת תופעה כזו בטבע, המתוארת ע"י האתולוגים וחוקרי ההתנהגות ההשוואתית בין אנשים לבעלי חיים בשם:
"ניאוטניה" - שימור ה"תינוקיות"
לאורך תהליך האבולוציה , עברו מיני בעלי החיים שינויים אקראיים , אשר מבדילים צורנית את האבות הקדמוניים מצאצאיהם העכשוויים.
סביר להניח כי אם היינו מעמידים אדם קדמון מול אדם מודרני, ניתן היה להבחין בבירור בהבדלים המורפולוגיים הניכרים ביניהם. דבר דומה התרחש גם בין חיות הבר בתקופת הטרום ביות, לבין חיות המחמד המודרניות המתגוררות בביתנו.
אחד השינויים הבולטים לעין בין אבותינו הקדמונים לביננו, הוא השימור של תכונות תינוקיות או ילדותיות באדם הבוגר.
האדם הקדמון היה שעיר מאד בכל גופו, בעוד שאנחנו בהשוואה נטולי פרווה, מעוטי שיעור, ואפילו לדאבון הלב תופעת ההתקרחות נפוצה יותר ויותר בקרב גברים צעירים רבים.
גם התינוק האנושי הוא קירח, והבוגר המקריח משמר למעשה תכונה תינוקית גם בבגרותו.
גורים ותינוקות שונים במראה החיצוני מאנשים ובעלי חיים מבוגרים. לתינוקות אנושיים וצאצאי בעלי חיים חברתיים, כלבלבים, חתלתולים ואפילו אפרוחים וברווזונים, יש פרצוף מעוגל, עיניים בולטות וגדולות וכסות גוף רכה. כל התכונות הללו יחד גורמים לנו המבוגרים לאהוב את הצעירים ולגונן עליהם, כך שלצורה ה"גורית" יש יתרון אבולוציוני של הדאגה להמשכיות המין.
אצל יונקים צעירים, עם לידתם, קופסת המוח גדולה מאוד ביחס ללסתות הקטנות, ובהתאם - גדולות גם ארובות העיניים והעיניים עצמן. עם הגדילה משתנים היחסים, ועיני הבוגר תופסות שטח קטן של הפנים, יחסית לשטח שתפסו עיני הצעיר.
גולגולת הכלב, אם כך, היא בעלת סימנים נאוטניים בהשוואה לגולגולת הזאב: קופסת המוח וארובות העיניים גדולות יותר, עצמות הלסת קטנות יותר וזיזי העצמות שמחזיקות את השרירים קטנים יותר.
אם נמשיך בקו מחשבה זה נראה כי התינוקות השימפנזים נוטים להתבגר במהירות, בעוד שהילדים האנושיים מאחרים מאד להתבגר, עד לגילאי העשרה והעשרים, כך שכיום, אנשים הנשארים בבית הוריהם עד שנות העשרים והשלושים אינם כבר תופעה כה יוצאת דופן.
אם נתבונן בגולגולת האנושית של אדם בוגר נראה כי המאפיינים שלה הם פה ולסת חלשים וקופסת גולגולת גדולה במיוחד, ממש כמו של תינוקות אנושיים, או גורי בעלי חיים אחרים.
תופעות אלה כפי שתיארתי כאן נעשו בבני אדם על פי העקרונות של הברירה הטבעית לאורך מיליוני שנה. ואילו אותן תופעות ממש בחיות המחמד הביתיות נעשו בכוונת מכוון ע"י המין האנושי.
האדם התפתח לפי ה"ברירה הטבעית", והחיות המבויתות עברו "ברירה אנושית".
אני סבור כי האדם פיתח באופן יזום גזעי כלבים כגון הפקינז, הפאג, השי-צו והטוי-טרייר כתחליף לתינוקות הומאניים, ושימר בהם את תופעת הניאוטניה , לא רק של המין הכלבי, אלא גם של המין האנושי.
הפרצוף הפחוס, העיניים הגדולות הבולטות בקדמת הפנים, הראש העגול, השיניים הקטנות, והגוף הגלילי המוארך של כלבים אלו הם בבואה מדויקת , שווה בגודל לתינוקות אנושיים.
יש תיאוריה הגורסת כי כלבי הפקינז פותחו בעיר האסורה בפקין. הקיסרים הסיניים הקדמונים, ממש כמו שלמה המלך, היו בעלים של אלפי נשים. כל אישה זכתה לבלות עם הקיסר יום אחד במשך מספר שנים. בכדי למנוע מהן שיעמום, שכן נאסרה עליהן ההתרועעות עם פשוטי העם, פיתחו עבורן את הכלב הפקינזי כתחליף לתינוק אנושי.
(באופן אישי אני לא מאחל לאף אדם שייוולד לו תינוק דמוי פקינז, אולם בכל אופן העיקרון מובן.)
הכלבים שהתפתחו מהזאבים במחיצת האדם עברו גם הם תהליך של ברירה טבעית בראשית ימי הביות, דבר אשר ברבות השנים הבדיל אותם מורפולוגית והתנהגותית מאבותיהם הזאבים.
לדוגמה: נביחה, שהיא התנהגות בסיסית של כל כלב - גור או בוגר, קיימת אצל גורי זאבים רק בחודשי החיים הראשונים, ולאחר מכן היא נעלמת כמעט לחלוטין. זאב בוגר אינו נובח.
ודוגמה נוספת: אוזניהם של גורי זאבים מזדקפות בגיל 4 חודשים. לעומת זאת, אוזניהם של כלבים מגזעים רבים נשארות שמוטות במהלך כל חייהם.
אוזניים שמוטות מהוות בעיה רפואית בכלבים רבים, שכן האפרכסות הכבדות מונעות אוורור נאות של תעלות האוזן, כך שגזעים אלה כגון הקוקר ספניאל, הבסט וכלבי הדם סובלים רבות מבעיית ה"אוטיטיס אקסטרנה", דלקת מוגלתית של תעלת האוזן החיצונית.
ברור אם כן שאפרכסת שמוטה אינה בבחינת יתרון אבולוציוני, וכל כולה פרי פיתוח של האדם, אשר אוהב את הפרצוף התמים עם ההבעה הכנועה והתינוקית של גזעי כלבים אלה.
נאוטניה ניכרת גם בהתנהגות הכלבים, המזכירה התנהגות של גורי זאבים ולא של זאבים בוגרים. המרכיב הבולט ביותר, החסר כמעט לחלוטין בהתנהגות הכלבים בעוד שהוא קיים באופן דומיננטי בהתנהגותם של זאבים, הוא יצר ההרג לשם השגת מזון.
במחקרים השוואתיים בנושא ההרג, שנערכו על פודלים, שבהם הנאוטניה ניכרת ביותר, נמצא כי כאשר ניתנת לכלבים הזדמנות לטרוף , הם עושים זאת כבדרך אגב, תוך כדי משחק ממושך.
כמו כן, נראה כי הם אינם יודעים מה לעשות עם הטרף שזה עתה הרגו.
כאשר הכלבים מחליטים לבסוף לאכול את הטרף, הם עושים זאת בצורה מגושמת ולא עניינית.
זאב בגן חיות אשר יקבל הזדמנות לטרוף,יחסל את הטרף ויאכל אותו מייד, ללא השארת עקבות מיותרים.
אם כן, הכלבים המבויתים הבוגרים יתנהגו כמו גורי זאבים, שנלקחו לשיעור הציד הראשון שלהם בגיל 5 חודשים.
והערה נוספת לגבי העיניים, הקשורה בהבעה; עיניהם של הכלבים הן, כאמור, גדולות מעיני הזאבים. כמו כן, הן ממוקמות על מישור פנים שטוח יותר מזה של הזאבים. מסיבות אלה הבעת הפנים של הכלבים היא ללא ספק רבת משמעות, ויש אף האומרים - אנושית.
קיימת דעה שגורסת שההצלחה הכבירה של הכלבים בנישה האנושית קשורה באותה הבעה משובבת לב וילדותית, שנרכשה על ידם, והוכחה כיעילה מאוד "בניגון על המיתרים הנכונים" ברחמים האנושיים.
גם חיות המחמד הביתיות האחרות משמרות מעין "ניאוטניה אנושית". אפילו החתול, שהוא מסתבר בעל החיים שבוית יחסית רק לאחרונה, מפגין התנהגות של גורי חתולים מול הבעלים האנושיים למשך כל ימי חייו.
דגם ההתנהגות החתולי בטבע הינו סוליטארי, ולא דומה כלל לדגם ההתנהגות החברתי של הכלב או של קופי האדם. החתוליים בטבע מכירים את מושג המשפחה רק בהקשר של אימא עם גורים. בבגרותם בטבע כאמור החתוליים רובם, פרט לאריות, חיים בבדידות.
אצל בני האדם, החתולים משמרים את דגם ההתנהגות ה"חתלתולי", וכלפינו, בעליהם הם לנצח יתנהגו כפי שגורי חתולים מתייחסים לאימם בטבע.
מסתבר שאנו בני האדם קולטים בחוש את הניאוטניה של חיות המחמד.
גם אם הכלבים והחתולים שלנו הם בעלי חיים בוגרים, ואפילו העמידו כבר צאצאים משל עצמם, אנו מתייחסים אליהם כאל ילדינו הביולוגיים ממש.
יש להם מבחינתנו יתרון ברור ומובהק. הם תמיד יישארו ברמת משכל והתנהגות של ילד בן שנתיים בערך.
חיות המחמד שלנו, בייחוד הכלבים, תמיד שמחים לראותנו, בכל שעה משעות היממה, בלי להתייחס כלל למגרעותינו המוחשיות או פרי דמיוננו.
יפים או מכוערים, חכמים או טיפשים, מקובלים או דחויים, עשירים או עניים כל זה לא נחשב בעיניהם , והם יקבלו אותנו תמיד באהבה ובהתלהבות כקבל ילד את אביו השב מהמרחקים.
הורים רבים מרגישים את התחושה שילדיהם גדלים מהר מידי.
רק אתמול חיתלנו אותם והיום כבר חיתנו אותם.
על אף הכתוב קודם לגבי האיחור שבהתפתחות האנושית, אנו כהורים חשים סובייקטיבית, ובצער רב כי ילדינו גדלים מהר מידי.
עוד לא הספקנו לסדר באלבום את תמונות הילדות שלהם, והם כבר הולכים לתיכון, מתגייסים לצבא, לומדים באוניברסיטה , ובאופן כללי מעדיפים את חברת בני גילם , וכמעט ולא מואילים להראות את פרצופם בבית ההורים, אלא אם הם צריכים את הג'יפ, כמובן.
ולכן, חיות המחמד שלנו ממלאים אם כן פונקציה ממשית של ילדים נצחי ים במרקם המשפחה המודרנית.
בעלי החיים הביתיים לא גדלים כמעט, לא מתבגרים בעיננו, לא עוזבים את הבית לעולם, ותמיד הם תולים בנו עיניים מעריצות ואוהבות, עד יומם האחרון ממש.
אנו גם מלבישים אותם כילדים, ותעשיית המוצרים הנילווים לחיות מחמד גורפת כבר מיליארדי דולרים ברחבי העולם.
לכן, אגב, כל כך קשה לנו להבין ולקבל את העובדה שחיות המחמד שלנו לא מאריכות חיים כמונו, תוחלת החיים שלהם לצערנו כ15-20 שנה לכל היותר, וכאשר הם הופכים להיות גריאטריים, אנו מתייחסים לזה כאל טרגדיה אישית, ולא כאל תהליך טבעי ומובן. קשה לנו מאד עם העובדה שהילדים שלנו מזדקנים ממש לנגד עיננו, עד להחלטה המקוממת של הרדמת החסד של חיית המחמד שלנו.
לסיכום
חיות המחמד הביתיות אינן שלוחה של הטבע בביתנו. הם שלוחה אבולציונית של הציוויליזציה האנושית, והם מגדירים אותנו פשוטו כמשמעו כבני אדם.
לבעלי חיים אין זכויות במשמעות המשפטית שלהם, אולם לנו יש חובות כלפיהם.
אבותינו הקדמונים נטלו את אבותיהם של חיות המחמד מן הטבע, שללו מהם את היכולת לצוד טרף בעצמם, ולפיכך עלינו מוטלת החובה לדאוג לרווחתם ולכל מחסורם, במזון, במשקה, בהגנה ובטיפול רפואי וטרינרי.
זוהי מעמסה לא קלה לגדל חיית מחמד ביתית, אולם הרווח הוא עצום.
הם מתפקדים במשפחה על תקן של ילדים נצחיים, מושא להוקרתנו ולאהבתנו עד יומם האחרון.
ד"ר אבי ליליאן
רופא וטרינר
מנהל מיכללת מגן דוד ירוק
יו"ר מפלגת הירוקים ברמת גן
חבר מועצת העיר בר"ג
רופא וטרינר
מנהל מיכללת מגן דוד ירוק
יו"ר מפלגת הירוקים ברמת גן
חבר מועצת העיר בר"ג
